יוגה וסאנקהיה לא נחשבו כאסכולות נפרדות עד די הרבה אחרי זמנו של פטנג’לי (שמוערך בין המאה ה-2 לפנה”ס למאה ה-5 לספירה), אלא כגישות או מתודות שונות להארה (enlightenment, שחרור). ישנם הבדלים מינוריים בין המסורות, כאשר סאנקהיה מספקת את התשתית המטאפיזית או תיאורטית להכרה בפורושה (realization), ויוגה מציעה את הטכניקה או התרגול עצמם. מסורת היוגה לא רואה בידיעה (jñāna) בלבד כדרך מספקת עבור שחרור, אך הנחת היסוד המטאפיזית של שיטת היוגה מבוססת על הניתוח של המציאות לפי הסאנקהיה. לכן, ההבנה שלה חשובה כדי להבין את הדינמיקות שתומכות במרכיביה הפסיכולוגיים של היוגה ובתרגול.

כמו שישנן אסופות רבות של מסורות יוגה, היו גרסאות רבות של סאנקהיה שהוזכרו במהאבהרטה. רק חלקים שצוטטו על ידי כותבים אחרים שרדו מהעבודות המקוריות של מורי השיטה- קפילה (kapila) החכם השמיימי, שהמסורת מתייחסת אליו כפרשן (או המסביר) המקורי של סאנקהיה, מוזכר בריג ודה, הטקסט הקדום ביותר של השפות ההודו-אירופיות, ובטקסטים עתיקים נוספים. בנוסף, ישנם ציטוטים מפנצ’ה-שיקהה (pañcaśikha), שלעיתים מצוטט על די הפרשנים בספר זה, ואסורי (āsuri) התלמיד של קפילה. ישנם אזכורים למסורת הסאנקהיה בטקסט ששטי-טנטרה (ṣaṣṭi-tantra) המכילים שישים נושאים, אבל הטקסט המקורי כנראה אבוד. הטקסט סאנקהיה קאריקא (sānkhya kārikā) של אישוורהקרישנה (īśvarakṛṣṇa), שחוקרים משייכים למאה ה-4 או ה-5, הפך לטקסט רב ההשפעה ביותר של המסורת, כמו שהיוגה סוטרה של פטנג’לי הפך עבור מסורת היוגה.

לפי שיטת הסאנקהיה (בתרגום – מספור) היקום מורכב מישויות חיות או שאינן חיות ונתפס כתולדה מוחלטת של שתי קטגוריות מובחנות אונטולוגית (תורת ההוויה/ היש); לכן באופן טיפוסי השיטה נחשבת כדואליסטית (dvaita). שתי הקטגוריות האלו הן פרקריטי, או המטריצה החומרית הבראשתית של היקום הפיזי “השפע הבלתי מובחן של ההוויה” ופורושה, אינספור התודעות או ה’עצמי’ (ברבים) המוטבעים בה (בפרקריטי). כתוצאה מהאינטראקציה בין שתי הישויות הללו, היקום החומרי מתגלם בשלבים. הזרז בתהליך האבולוציוני הזה הם שלוש הגונות (guṇa), חוטים או איכויות, אשר טבועים (inherent) בפרקריטי. סטווה (sattva), בהירות; רג’ס (rajas), פעולה; טמס (tamas) אינרציה, תקיעות. לפעמים משווים את הגונות לחוטים בחבל. כמו שהחבל הוא שילוב של כל החוטים שלו, כך כל המציאות הגישמית מורכבת משלוש הגונות. הגונות מוזכרות פעמים רבות לאורך הטקסט, כמו גם האבולוציות השונות מהפרקריטי ולכן דורשות תשומת לב מסוימת.

בהתחשב במיקוד המדיטטיבי (במשמעות של הגות עיונית, לא מדיטצה) של הטקסט, הגונות משמעותיות במיוחד ליוגה מבחינת הביטוי הפסיכולוגי שלהן. ביוגה, המיינד ואיתו כל הנטיות הפסיכולוגיות הם חלק מפרקריטי ולכן מורכבות גם הן מהגונות- ההבדל היחיד בין המיינד וחומר הוא שלמיינד יש עליונות או יתרון של סטווה, ולחומר של טמס. לפיכך, לפי העירבוב הספציפי והמידתיות של הגונות, היצורים החיים מציגים סוגים שונים של מיינד-סט ונטיות פסיכולוגיות. לכן, כשסטווה (מהשורש as, להיות או להתקיים) היא התכונה השלטת בפרט (אינדיבידואל) מסוים, מתגלמות בו האיכויות של בהירות, רוגע, חכמה, הבחנה (או סיווג), היבדלות (detachment), שמחה, ושלווה. כאשר רג’ס (מהשורש rañj, לצבוע או להאדים) היא הדומיננטית, באות לידי ביטוי תכונות כמו ערגה, היצמדות, מאמץ, תשוקה, כוח, אי נחת, ויצירתיות. ובאשר לטמס, הגונה הכי פחות מועדפת ליוגה, באות לידי ביטוי האיכויות של דממה (stillness), בורות, אשליה (delusion), חוסר עניין, כבדות/ עייפות, שינה, וחוסר רצון לפעילות מיטיבה.

הגונות באות באינטראקציה זו עם זו באופן תמידי ומתחרות על הביטוי שלהן או הדומיננטיות על פני האחרות, רק לזמן מה עד שגונה אחרת תופסת את המיקום המרכזי. במסרות הסאנקהיה יש טקסט בשם יוקטי-דיפיקה (yukti dīpikā), המשווה את הגונות לפתיל, אש ושמן (למנורת שמן או שעווה אם משווים לנר. פירוש המילה דיפיקה בסנסקריט הוא מנורה), בעוד שהם מנוגדים זה לזה בטבעם, הם מתאחדים כדי להפיק אור. כמו שישנם אינסוף גוונים של צבע שניתן להפיק משלושת צבעי הבסיס (אדום צהוב וכחול), כך גם הנטיות הפסיכולוגיות של היצורים החיים הן אינסופיות ונובעות משלוש תכונות הבסיס- סטווה, רג’ס וטמס, והיחסיות (פרופורציות) ביניהן.

מעבר לכך שהגונות עומדות בבסיס הפילוסופיה של התודעה ביוגה, גם ההפעלה והאינטראקציה שלהן מביאות לייצור של מכלול הצורות הפיזיות שהתפתחו מהמטריצה החומרית הקדומנית תחת אותו עיקרון. (במילים פשוטות: ההתגלמות של הגונות במיינד הן כנטיות פסיכולוגיות ובחומר כמה שמרכיב את המציאות הפיזית). לכן ההרכב הפיזי של אובייקטים כמו אוויר, מים, אש ואבן שונה כי הן מורכבות ממינונים שונים של הגונות: לאוויר יש את יכולת הציפה (buoyancy) של סטווה; לאבנים יש את האיטיות או העצלות של טמס; ובאש יש דומיננטיות לרג’ס. הגונות מאפשרות את הגמישות של פרקרטי והאובייקטים בעולם.

אפשר להשוות את התהליך בו היקום מתפתח מפרקריטי לתהליך חביצת חלב: כאשר חלב פוגש בקטליזטור (זרז) יוצא יוגורט או חמאה. והתוצרים המיידים הללו יכולים ליצור סדרה נוספת של מוצרים- טופי, קינוחים חלביים, גבינה ועוד. דומה לכך, לפי הסאנקהיה הקלאסית, בתוצר הראשון של פרקרטי כאשר היא נחבצת על ידי הגונות הוא אינטליגנציה (buddhi). אינטיליגנציה מתוארת לפי התפקודים שלה: שיפוט, הבחנה, ידע, הערכות, רצון, מעלות (virtue) וניתוק או היבדלות (detachment), והתכונה הבולטת היא סטווה. כלומר, שבמצבה הטהור ביותר, כאשר הפוטנציאל של רג’ס וטמס הוא מינימלי, הבודהי (אינטיליגנציה) צלולה, שקטה, שמחה, שלווה ורגועה. היא הממשק בין פורושה וכל שאר תוצרי הפרקריטי. מנקודת המבט הזו, היא יכולה לכוון את המודעות אל האובייקטים והסבכות של העולם, או בפוטנציאל הגבוה ביותר שלה, היא יכולה להיות מודעת לנוכחות הפורושה וכתוצאה מכך לנתב את עצמה לעבר מימוש מוחלט של מקור התודעה האמיתי השולט בה.

מהבודהי נוצר אהמקארה (ahamkāra) או אגו (aham – אני, kāra- עשייה; ביוגה סוטרה אסמיטא) המאופיין במודעות עצמית וזהות עצמית. זהו ההיבט הקוגניטיבי המעבד ומנכס את המציאות החיצונית מנקודת מבט אינדיבידואלית (של תחושת עצמי או אגו) ומתבטא כרעיון של ‘שלי’ או ‘אני’ בתודעה האנושית. הסאנקהיה קאריקא מתייחסת אליו כיהירות (abhimāna). הוא נחוץ להמשגת או הבחנת הסובייקט והאובייקט, היודע והידוע. הוא יוצר את הרעיון של ‘עצמי’ אינדיבידואלי, אך בנוסף, מתוך ahamkāra מתפתחים גם העולם החיצוני האובייקטיבי וגם הכלים שדרכם אדם יכול לקיים אינטראקציה עם העולם; כדי שיהיה סובייקט, צריך להיות עולם של אובייקטים וכלים דרכם ניתן לגשת לעולם. ahamkāra גם מגביל את טווח המודעות לכדי שילוב והזדהות עם קווי המתאר של אורגניזם פיסכו-פיזי מוסים שבתוכו הוא נמצא כהתגלמות, ולא באחר (במילים פשוטות: האגו יוצר את ההזדהות של התודעה עם הגוף בו היא נמצאת). לכן חרק חושב שהוא חרק, כלב חושב שהו כלב, ואדם חושב שהוא או היא בן.ת אדם.

אהמקארה הוא אפוא לא רק מכריע בכל חוויה, אלא גם נקודת האמצע הקריטית בבחירה בין הזדהות חומרית או רדיפה רוחנית, העולם החומרי החיצוני או הפורושה הטהור. כאשר מופנה פנימה, אהמקארה יכול לשקף את המודעות של המקור שלו, פורושה. וכשמופנה כלפי חוץ, הוא עלול לזהות לשווא את עצמו עם הטבע של פרקריטי. אהמקארה קובע אם הנטיה של העצמי היא לכיוון רוחני או חומרי.

המיינד הוא תוצאה של אהמקארה, והוא מושבן של רגשות, העדפות ודחיות, ופילטרים. הוא מעבד את המידע (האינסופי בפוטנציאל שלו) שמגיע דרך החושים. הוא קודם כל מקבל, ממיין, מסווג ואז משדר. הוא משמש כנקודה המקשרת בין פעולות החושים המקבלים מידע מהעולם (קלט חיצוני), ובודהי (האינטיליגנציה). ואכן שני האזכורים היחידים של המושג ביוגה סוטרה הם בהקשר של החושים (external senses). בשל כך, יש לו תפקיד חיצוני ופנימי: בתפקידו מול הפנים הוא מתואר על ידי סינתזה רפלקטיבית (שיקוף), סנקלפה (saṅkalpa), ובו זמנית כלפי חוץ משמש כחוש “מאחר והוא מתפקד בדומה לתפקודי החושים” (סאנקהיה קאריקא 27).
בקטהה-אופנישד (kaṭha upaniśad) משווים את הגוף למרכבה, החושים לסוסים, המיינד לרסן שעל הסוסים או המושכות, הבודהי לנהג המרכבה ופורושה כנוסע הפסיבי בתוך המרכבה. בודהי, אהמקארה ומנס (אינטיליגנציה, אגו ומיינד) מרכיבים ביחד את הגוף הפנימי, העולם הפנימי של מחשבות, רגשות, תחושות, החלטות, רצון, קוגניציה, זיכרונות ועוד. ה’עצמי’ של פורושה עטוף ברבדים הנפשיים הללו לפני קבלת הגוף והחושים הגסים. כפי שצוין, אסכולת היוגה, תוך שימוש במושג בודהי (במיוחד) אך גם באהמקרה ומנאס, שונה במקצת מזו של סאנקהיה בתפיסה של שלושת אלה כפונקציות המקיימות אינטראקציה של הצ’יטה האחת, הנפש, ולא כשלושה רבדים מטפיזיים נפרדים. צ’יטה, אם כן, הוא המונח המשמש את פטנג’לי והפרשנים כדי להתייחס לכל שלוש הפונקציות הקוגיטיביות הללו ביחד (ולכן אין זו אבולוציה נפרדת מפרקריטי). (במילים פשוטות: ביוגה סוטרה המילה צ’יטה מתייחסת למנס, בודהי ואהמקארה ביחד. בנוסף, המושגים האלו מופיעים ביוגה סוטרה בקונטקסט אחר- כמו קלשה לשמל).

כאשר עוברים לרמות הפיזיות יותר של המציאות, מהאגו המעורב עם טמס, צצות הטנמטרות (tanmātra האלמנטים העדינים), האנרגיות או הכוחות העומדים בבסיס הקול, הראיה, הריח הטעם והמגע. אלו הן האנרגיות הגנריות (כלליות) בבסיס יכולת החישה ולאו דווקא צליל או טעם ספיצפיים. השם טנמטרה אומר ‘רק זה’ (כלומר המהות או התמצית של האנרגיות הללו, ולא הביטוי הפרטני שלהן). מאחר שידע ונאורות הן איכויות של סטווה, הטנמטרות סטוויות באופיין. הטנמטרות מולידות את חמשת האלמנטים הגסים (mahābhūta)- אתר, אוויר, אש, מים ואדמה- העולם החומרי והגישמי- ממשי. על מנת להבין מספר סוטרות ביוגה סוטרה, במיוחד אלו שמדברות על הכוחות (בפרק 3), חשוב לזכור את הסדר האבולוציוני הנ”ל.

שיטת הסאנקהיה מסווגת במחשבה ההודית כ-satkārya, כלומר שהתוצאה כלולה בסיבתה. זו אחת הנקודות החשובות לזכור: חומר גס (העולם הגישמי) הוא תוצאה של אלמנטים מעודנים יותר, וגם הם תוצאה של משהו מעודן אף יותר, האגו, שהוא תוצאה של בודהי, אינטיליגנציה. כלומר שבודהי משמשת כתשתית לכל המציאות, אפילו לה עצמה מאחר והיא מניפסטציה (התגלמות) של פרקריטי והגונות. או במילים אחרות, כל ביטוי של המציאות, סובייקטיבי או אובייקטיבי, הוא אך ורק התגלמות של הגונות. הברואים הללו (התוצאות של ההתפחות ממעודן לגס וכל מה שנברא בפרקריטי במישור הפחות מעודן) נקראים טטוות (tattva), ככות (that-tat – זה, ו-tva היא סיומת כמו ness באנגלית. thatness. מתורגמת כ- מציאות, אמת, עקרון אמיתי או מצב אמיתי true or real state). הם המרכיבים האמיתיים של המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי ה’עצמי’.

ישנן 25 טטוות-

1. פורושה
2. פרקריטי בצורתה הלא ממומשת (mula-prakriti)
3. מהט (mahat) – אינטילינציה קוסמית
4. אהמקארה (ahamkara) – אגו או מודעות של העצמי
5. מנס (manas) – מיינד
6. חמשת איברי החישה – ראיה, שמיעה, מישוש, ריח וטעם
7. חמשת איברי העשיה – דיבור, אחיזה, תנועה, רבייה והפרשה
8. חמשת החושים/ אלמנטים המעודנים – שמע, מגע, צורה, טעם וריח
9. חמשת החושים/ אלמנטים הגסים – אתר, אוויר, אש, אדמה ומים